בסוף השבוע האחרון נרצחה עוד אישה בישראל, דיאנה רז ז״ל. עוד קורבן של אלימות במשפחה. מדי שנה נרצחות כ–20 נשים. לאורך כל סוף השבוע עסק השיח התקשורתי והציבורי בעיקר בשאלה אחת- איך אנחנו כקהילה וחברה יכולים לזהות ולמנוע את הרצח הבא. רבים שאלו: איך השכנים לא ראו? אחרים חיפשו רמזים בפוסטים של בני הזוג למעשה, עדויות של נשים שחוו אלימות וניצלו מרצח הציפו את הרשת. זה שיח חשוב. הוא מעלה את הנושא לתודעה, מסייע לנשים להתלונן, ומאפשר לקהילה להיות רגישה יותר למקרי אלימות. אבל זה לא מספיק.
זה לא רק תפקידנו כחברה. זו גם אחריות המדינה. נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ון קנדי אמר פעם : אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך, תשאל מה אתה יכול לעשות בשבילה. במקרה של המאבק באלימות נגד נשים אני רוצה שנעצור רגע ונשאל- מה המדינה עשתה בשבילן?
האלימות נגד נשים היא לא תופעה חדשה לצערנו. בכל שנה אנו עדים לעשרות נשים שנרצחות על ידי בני זוגן. מעודד לראות שבשנים האחרונות יותר ויותר נשים חושפות את הנושא, מעיזות לדבר, לתת יד וכתף ואומץ לאחרות. כמו שירה איסקוב, או לילי בן עמי אחותה של מיכל סלע, שהצליחו גם להביא לשינויי חקיקה בכנסת סביב הנושא. אבל זה לא יכול להשאר תפקידן של המשפחות, של האחיות. זה חייב להיות תפקידה של הממשלה.
על הנייר, נעשו בשנים האחרונות לא מעט מהלכים בעקבות מקרי האלימות. כבר בשנת 2017 הצהירה הממשלה בראשות בנימין נתניהו, על תוכנית לאומית נגד אלימות נשים. התוכנית הוערכה בתקציב של כ-250 מליון ₪. נשמע טוב נכון? הנה. תקציב, תוכנית. אז זהו, שעד היום לא תוקצבה התוכנית ומרביתה לא תורגמה לתיקוני חקיקה.
בדצמבר 2018 אחרי מחאת נשים נגד אלימות שהתרוממה ברחבי הארץ שוב הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו על קידום מיידי של חוק אזיקונים אלקטרונים לגברים אלימים מפרי צוי הרחקה. עד היום החוק לא קודם, למרות ניסיונות של חה"כ קרן ברק מהליכוד להמשיך את הקידום, משרד האוצר תקצב ומשרד המשפטים תקע .
גם בנושא הפיקוח על אחזקת נשק לא נעשה עדיין מספיק. דיאנה נרצחה ע״י בעלה השוטר, שקיבל רשיון להחזקת נשק ממשטרת ישראל. דיאנה נרצחה ע״י נשק של המדינה. הרצח של דיאנה מזכיר לנו כי המלחמה באלימות במשפחה צריכה להתייחס לחברה כולה ולהכיל פתרונות מגוונים שאינם מתייחסים רק לבעלי עבר אלים ופלילי. ממשלת ישראל צריכה לבחון חקיקה לצמצום אחזקתו השוטפת של נשק ע"י בעל רשיון מתוקף תפקידו. אדם שאינו מחויב באחזקת נשק כשאינו בתפקיד, יש מקום לחייבו להפקיד את נשקו במקום עבודתו.
ומה ביחס לעולם? אנחנו אולי ראשונים במתן החיסונים נגד קורונה אבל ממש לא בטיפול באלימות נגד נשים. כבר בשנת 2017 קרא מרכז רקמן לקידום מעמד האשה מאונברסיטת בר אילן לממשלת ישראל להצטרף לאמנת איסטנבול שמציעה פתרון הוליסטי ויעיל לבעיה של אלימות נגד נשים באמצעות מניעה, הגנה, תביעה ומנגנוני פיקוח וסיוע למדינות למיגור האלימות במשפחה. האמנה למניעה ומאבק באלימות כלפי נשים ואלימות במשפחה נפתחה לחתימה כבר באמצע שנת 2011, ו-45 מדינות כבר חתומות עליה. ישראל לא.
בעוד חודש יציינו בעולם את יום האישה הבנלאומי. את הפוסטים ההצהרות וההבטחות אנחנו כבר מכירים בעל פה. הם חשובים, הם מעלים את הנושא לסדר היום ,אבל הם לא הפתרון.
יש פתרונות מגוונים ושונים, חלקם דורשים תקציבים, חלקם דורשים שינויי חקיקה, חשיבה ופרספקטיבה אבל כולם דורשים קודם כל ממשלה שתיקח אחריות על המצב ותפעל לשנות אותו. כי בלי זה נמשיך לקבור את אחיותנו ובנותינו.