יום האישה הבינלאומי- מסייע או פוגע בקידום נשים?

"בואו לראות את המבצעים החמים ליום האישה" הופיעה המודעה בפייסבוק. "הנחות מיוחדות על הלבשה תחתונה ליום האישה" זעקה הכותרת בעיתון. האם זו הייתה מטרתו של יום האישה הבינלאומי שנקבע במטרה לציין את ההישגים הכלכליים החברתיים והפוליטיים של נשים ברחבי העולם?

הנשים והאימהות שביננו זכו לשלושה ימים על לוח השנה. יום האלימות נגד נשים, יום האם ויום האישה. שלושה ימים שמטרתם להעלות את נושא הנשים לתודעה. אבל האם ציון הימים הללו בארץ ובעולם מסייע באמת לנשים, חירותן, ביטחונן, קידומן ושוויונן בחברה בישראל ובעולם?

ההיסטוריה מלמדת שנשים תמיד היו צריכות להילחם על שוויון בחברה. המהפכה החלה בשנות ה-20 של המאה הקודמת, עם השלמת תיקון סעיף 19 בחוקה האמריקאית שהעניקה זכות בחירה לנשים. ואילו בישראל, לאחר הבירור ההלכתי ומלחמתן של הנשים העבריות, הזכות להצבעה ניתנה בשנת 1926. בעולם הערבי הן זכו לזכות ההצבעה רק בשנות ה- 90 המאוחרות בואכה שנות ה-2000.

ועדיין, נשים בעולם ממשיכות להילחם על הזכות לנהוג, על הזכות לצאת לעבוד בתנאים ושכר שווים, על הזכות לשמור לעצמן את גופן, והזכות לביטחון בביתן ובמרחב הציבורי. ועם זאת, למרות השינויים הרבים וההתקדמות שעבר שוויון למען נשים במשך מאה שנה, התחושה היא כי הן עדיין בתחתית הסדר החברתי, עדיין נלחמות על מקומן בפוליטיקה, בעסקים בתקשורת ובמערכת המשפט.

אז האם שלושת התאריכים על לוח השנה הלועזי מסייעים לנו? ואולי הם מחלישים אותנו?

מספיק להסתכל עם יום האם שהפך בשנים האחרונות ליום המשפחה. נשים בישראל הן עדיין ברובן אלו העוסקות בניהול הבית וגידול הילדים תוך כדי רצון לממש את עצמן ולפתח קריירה, אך הן גם הראשונות להיפגע מחוסר השיווין הזה. ובכל זאת, יום האם שונה ליום המשפחה בעקבות שיח חברתי שדרש שוויון גם לגברים. אחד המובילים היו ראשי ארגוני הגברים שנלחמו על הזכות.

אותם קולות מושמעים סביב יום האישה. למה נשים צריכות בכלל יום? למה אין יום הגבר? למה צריך לציין אותו במיוחד, כאילו השוויון כבר כאן. מה שבטוח' המגזר העסקי והצרכני זיהו את הפוטנציאל המסחרי של היום הזה, ושעשרות בתי מסחר מעניקים הנחות לנשים, ומריצים אותן להמשיך ולבזבז את כספן על מוצרים לבית ולטיפוח עורן כדי שיוכלו להמשיך להיות יפות ומבריקות.

אז אם מישהו חשב שהשוויון כבר כאן, שאפשר להמשיך ולבטל את "הימים המיוחדים" הגיעה מגיפת הקורונה להזכיר לנו שאנחנו עוד רחוקים מזה. הקורונה פגעה יותר בנשים. משרד הרווחה מדווח על עלייה של 200 אחוזים בתלונות של אלימות בבית נגדן ונגד הילדים; התלונות על פגיעות מיניות מזנקות; אחוז הנשים שאיבדו את מקום עבודתן גבוה בהרבה מגברים, לא מבחירתן, אלא מכיוון שהמשכורות שלהן נמוכות יותר כך שהיה הגיוני יותר שהן ישארו בבית עם הילדים. מדינות רבות ב OECD הפעילו תכניות חזרה לתעסוקה ייעודיות לנשים בשל המאפיינים הייחודיים והפגיעה החמורה בהן.

ובישראל, דממה, כי הלא יש גם גברים שמצאו עצמם מחוץ למעגל התעסוקה.

למרות המחקרים והנתונים, למרות הימים המיוחדים, כמי שמלווה ארגוני נשים מול מקבלי החלטות, שמעתי לא פעם על זהירותם של קובעי המדיניות להכניס למצע מפלגתם או להטמיע בהצהרותיהם הפומביות מחויבות לקידום נשים בשל החשש לאבד את המנדטים הגבריים.

אז האם השיח על חיזוקן של נשים צריך להתכנס ליומיים וחצי על לוח השנה, בהם למקבלי החלטות נכון ונוח לצאת בהצהרות וחיזוקים או שצריך לוותר עליהם ולהפוך אותם לשיח של 365 ימים בשנה שיביא לקידום ובולטות בסדר היום הציבורי והפוליטי את הצורך בחינוך והסברה, השקעת תקציבים, קידום רפורמות ותוכניות שיאפשרו לנשים לחיות בעולם בביטחון, בשוויון ובחירות.